יש ימים שאני מעדיפה לשתוק אותי ולא לדבר. אולי באמת עדיף עכשיו לא לדבר, כי אני במיעוט, אבל משהו מאיץ בי ודוחף. אז אני כותבת.
אלו ימים עמוסי מטלות, רוויי משימות, אין לי זמן לחשוב, ודווקא עכשיו מתעוררות משנתן כל התהיות כולן...
אני יושבת לי באוטובוס, נוף תל אביב אהובתי נשקף מחלוני, אני עוברת בין צפונה אל מרכזה ומביטה. הדף הראשי של YNET, שמישהו הסב את תשומת ליבי אליו בצהריי היום כי "'חבר' שלך נעצר" עדיין לא מש מעיניי. אני מתעקשת להתעסק בשיעור שזה עתה יצאתי ממנו, ביחסים בינאישיים, בחברות, בלימודים, בתאריכי הגשת העבודות, במשרד עורכי הדין ובכל המטלות ובין לבין מבליחה בי דמותו, דווקא דמותו הצעירה. זו מהקלסר האדום, ששמור היטב בבוידעם אצל אמא, שיש לי בו אפילו חתימה! יש שיאמרו שגם אז צעיר הוא בטוח לא היה, וודאי לא ביחס לגילי הבוסרי. אבל אז לעומת היום, פניו קרנו, עיניו נצנצו שמחה. יופי וכסף וחיים. מעורר קנאה. רציתי להשתייך לו בכל נפשי וגופי. הייתי בת 16. מה שיגיד אעשה רק לטעום ממנו קצת, מחוכמתו, מטוב ליבו, מעוקצו ומדובשו, מכל הטמון בחובו.
והנה פניו שבעמוד הראשי של העיתון האינטרנטי, מביטות בי מושפלות. אני רואה שם עניים כבויות, והוא אפילו קצת פתטי. עכשיו אני כועסת על עצמי, כל המחשבות מצביעות על התכחשותי אליו. איכשהו אני תמיד מציגה את תקופת הערצתי אליו כחלק מעוונותיי הרבים- למה עוונותיי? אני תוהה, מה קרה בעשר השנים הללו שגרם לי לשנות את דעתי. אולי התבגרותי? ההבנה שזה נבע מתוך חוסר וצורך ילדותי? פנטזיה מול מציאות? אולי דווקא ההתפכחות? אבל ביני לביני ואולי עכשיו קבל עם ודף אני מודה, פניו שבתמונה הנוכחית, נגעו בנקודה רגישה. מעולם לא חדלה לרגע חיבתי אליו. משהו מציק וזוחל בי.