אני מתיישבת לכתוב עליך. כן עליך, דודו. היית החבר הכי טוב שלי, אדם יקר ואהוב. וקשה לי לעשות זאת בלשון עבר. אני מסרבת להאמין שלא אראה אותך שוב.
בכל יום אני מגיעה לבקר אותך כאן, באתר ההנצחה. כואבת, המומה ומרגישה חסרת אונים. מתבוננת בתמונות היפיפיות שלך עם הילדים המתוקים, קוראת את התגובות שמחממות את הלב. וקשה לי. קשה לי להאמין שזאת המציאות שנכפתה על כולנו.
לא אחת, אני רוצה לכתוב משהו. להגיב, לשתף, אבל הידיים כבדות, המילים נעצרות והעיניים דומעות. אני מרגישה בתוך חלל תהומי, הרבה ריקנות, הרבה תהיות.
אני יודעת שכל מילה שאכתוב לא תוכל לתאר את הכאב העצום שנאחז בכל תא בגופי.
בשבילי היית סמל החריצות, החוכמה, הרגישות, האהבה האין סופית והמסירות לילדיך ואימך.
ביום הולדתי שחל שלושה ימים לפני יום הולדתך, התקשרת ושרת לי -
HAPPY-BIRTHDAY תמיד הזכרת לי - "ליהונתן זה ב-14 לך זה ב-17 ולי ב-20, איזו חבורה אנחנו!" שלושה ימים אח"כ איחלתי לך יום הולדת שמח ואמרתי - "שזהו, הגעת לגיל שאתה צריך קצת לנוח, להתפנות למשפחה לזוגיות ולילדים ואולי להתעסק קצת עם הרוח." חייכת ואמרת בקול- "יש לי עוד זמן, את רוצה שאני אמות?!"
הכרתי את חוכמתך המחודדת מקרוב. שוחחנו על פוליטיקה, ספרות, משפחה, מהות החיים. הכרתי את לבך החומל בשיחות הנפש. כשאמרתי לך שאתה חכם, יפה ונעים להיות במחיצתך, אז עשית פרצוף של מסכן ואמרת- "זה בטעות!"
כשפגשתי את ילדיך ראיתי את האהבה והכבוד ההדדי בניכם. באחד הבקרים דניאל נכנס לחדרך, נישק וחיבק בחוזקה. אח"כ שאלתי בתהייה- "התראתם הלילה, לא?" . "כן.ככה זה אצלנו"- ענית. "את אף פעם לא תביני כמה אהבה יש בינינו. זה עושה אותי מאושר."- הוספת עם חיוך גדול.
בלילה כשהתקשרת, שמעתי ברקע את הילדים צוחקים. "גם יהונתן ביניהם?"- שאלתי. "כן"- ענית. "הוא לא נרדם, עד שדניאל ועומר נרדמים. תיכף הוא יכנס איתי למיטה, אני אחבק אותו חזק והוא יירדם." כל הזמן התגאית בכך שהצלחת לחבר אותם יחד ולאהוב זה את זה, למרות שכל אחד מאמא אחרת.
אני זוכרת את היום שבו הלכנו לבקר את אימך- לילי. ישבנו איתה בבית אבות, היא בהתה בנו עם חיוך ואז אמרת- "אמא שלי בעולם אחר." אבל בכל זאת לא וויתרת על ביקור של פעם בשבוע.
היה בך שילוב שובה לב, של אדם עם תרבות אירופאי-אנגלי, נעים הליכות שכזה ויחד עם זאת היה לך חספוס קל של ישראלי. זה היה מקסים בעיניי.
כשישבתי שבעה על אימי ז"ל, התעקשת לבוא ולשבת לצידי. סיפרת בדיחות מצחיקות רק בכדי לראות חיוך על שפתיי. סיפרתי לך שאימי תרמה קרניות מעיניה והקראתי לך את מכתב התודה מהמשפחה. אח"כ סיפרת שגם אתה חתום על כרטיס אדי ושבמותך לא היית מעוניין שמשפחתך תהיה בקשר עם המשפחה של הנתרם. "אני לא זקוק לתודה "- אמרת.
תמיד, אבל תמיד, הושטת יד לעזרה. נוכחתי למס' שיחות טלפון מאנשים שלא הכרת שביקשו עזרה כספית, תמיד נענית בסובלנות והבנה. כשחזרת מקוסטה-ריקה, חלית וישבתי לצידך. זה היה בערב יום שישי, מזג האוויר היה גשום וסוער מלווה בברקים ורעמים, אתה שכבת עם חום וכאבי גרון ואמרת- "מסכנים ההומלסים שאין להם שמיכה חמה." אני זוכרת שנדהמתי מהחמלה שיצאה ממך בזמן שאתה שוכב חסר אונים ולא יכולתי שלא להגניב לך חיבוק.
כשאני אוחזת בידי את ספר הילדים שכתבתי, אני נזכרת ברגעים שליוות אותי לאורך כתיבת הספר. היית כ"כ גאה בי, שעינייך בהקו מאושר. לפני חודשיים סיימתי לכתוב את ספר הילדים השני ואין מי שיגיד "צריך לשנות כאן, להוסיף כאן."
כששוחחנו על עו"ד ארי שמאי וההסתבכויות שלו אמרת- "אסור לנו לשפוט אדם עד שנגיע למקומו, אני ממליץ לך לקרוא את הספר 'הניסוי של השופט פוט' ,לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי כמה אני טיפש שאני שופט אנשים." אני זוכרת כשהתחלתי לקרוא את הספר, התחלת להציק לי ולזרוק כל מיני רמזים לגבי סוף הסיפור.
אתה חסר לי מאוד. אני מתגעגעת לדמותך שמקרינה רוגע ואהבה, למחמאות שהרעפת עלי בלי סוף. לשיחות הטלפון שהעירו אותי בכל בוקר, או לפנות בוקר J, להודעות האס.אם.אס שכתבת לי- ממי בלי א'. כולן עדיין שמורות ואני דואגת שהן לא תמחקנה.
אני מלקטת בזהירות את הזיכרונות היפים שהותרת לי, זוכרת את נשמתך הצרורה בחיי. אני מקווה שהם יעזרו לי במעט להקל על העצב ששוכן אצלי בלב.
אני מבקשת שתשמור על ילדיך- דניאל ,עומר ויהונתן. תן להם את הכוח להמשיך הלאה ולהיות מלוכדים. למיקי תן הרבה בריאות וסבלנות, הרבה עיטים חגים מעליו. ולאימך הענווה תן כוח להחלים.
ולי?- כלום. אני כבר אסתדר. רק אל תשכח לבוא לבקר בחלום.
שלך כתמיד.
איילין.
