רגע, מה, רק עכשיו הגעתם.

אתם כבר הולכים?

עוד לא הספקתי בכלל לשחק עם דודו.

גם לא הראיתי לו את המחבוא הסודי שלי.

ומתי כבר תכירו את החבר החדש שלי מהגן? כן, סיפרתי לכם עליו, אני יודע, אבל עוד לא ראיתם אותו. לא, הוא כבר נהיה ילד טוב אחרי שצעקו עליו בגללי. כן, הוא הבטיח שלא ירביץ לי יותר ולא יפתח לי את הראש במעדר. הפצע בראש כבר עבר, תראו אפילו. גם לימדתי אותו לאכול בפה סגור...

אבל למה אתם ממהרים? יש עוד אור בחוץ.

המונית מחכה?

שתחכה עוד קצת.

אז מה אם תל-אביב רחוקה. אתם כמעט לא מגיעים לבקר אותי.

נכון, אני יודע, כיף לי: יש לי כאן משפחה שנייה ולאף אחד אחר אין, אבל זה לא על באמת. כן, זה נחמד שיש לי שתי אמהות שני אבות ושלושה אחים ואחיות, אבל זה לא ממש. אני בן ארבע אבל אני יודע. אני רק קטן אבל לא טיפש...

בסדר, בסדר, אני לא אבכה. אל תדאגו, לא אעשה עצוב לאמא.

כן, מבטיח לא לברוח יותר. מבטיח גם לא לחפש אוטובוס לתל-אביב בתחנה מרכזית ולהירדם שם.

טוב, נשיקה לכל אחד: לאבא, לאמא, לדודו גם חיבוק.

מבטיחים? בשבוע הבא? בטוח?

כן, אכין לכם ציור יפה.

ציור של משפחה.

כולם ביחד.

תמיד.

 

כשלי יהיו ילדים אני לא אעזוב אותם לרגע. לפחות עד שיגדלו. וגם אז...

 

*    *    *    *    *

 

...עברו מאז למעלה מחמישים וחמש שנים. נראה מי יכול להפריד אותי מהילדים שלי.