זיכרונות מדודו – דנה גולן

כבר יותר משבעה חודשים חלפו מאותו יום נוראי וזה עדיין לא יאמן. כל חודש בחודשו מתחלק ללפני
ה-20 ואחריו, מן ספירה תמידית כזו בלתי מודעת, אוטומטית שמחלקת את הזמן אחרת ממה שהכרתי    עד ל-20 באוגוסט. תחנת האוטובוס הקבועה שלי, מאמתת אותי כל בוקר מחדש עם אותו בוקר שבו מתקשרת אליי חברתי הטובה, ששואלת לשלומי ומבינה שהידיעה על מותו של דודו עדיין לא הגיעה אליי, ואז בשנייה אחת הכול משתנה...

לפני מספר חודשים עברתי ליד דוכן 'חביב' שמדפיס תמונות על נייר קנבס, שוחחתי עם הבחור שאחראי על המקום ותוך מספר ימים, מבין הכמות האדירה של התמונות, הכתבות, הספרים שאספתי לאורך השנים,(ולשמחתי דודו זכה לראות)  העברתי לו תמונה אחת מהאהובות עליי.  קשה היה להוציא תמונה מהאלבום ולוותר על אחת לטובת אחרת, אבל לבסוף בחרתי, משהו בחיוך שבתמונה הזו הוא כל כך
דודו, הדודו שהכרתי.
ההיכרות שלי עם דודו לאורך השנים הייתה בעיקר דרך התוכניות, אמי ואני היינו מגיעות היישר למקומות הקבועים באולפני הרצליה ומעבירות עוד שעת ראשון בבידור בכיף. לאורך השנים דודו היה מזהה אותנו מהקהל ומהנהן לשלום, מדי פעם גם חותם על  ספר שכתב שהבאתי. הייתי ניגשת אליו תמיד בשקט, ברוגע, בהערכה לאיש, לכישרון ולאדם. 
בשנים האחרונות הייתי מרימה טלפון אחת לכמה חודשים כדי לשאול לשלומו, לבדוק מה עם הסוכר שבגד בו עם השנים ולאחל מזל טוב בימי הולדת.
במרץ 2009 שמעתי שנפצע במהלך צילומים לסרט בכיכובו, הגעתי לבקרו בבית חולים איכילוב, הייתי בטוחה שהוא מרותק למיטה אבל הוא היה בדרכו "לתפוס קצת שמש" למטה והזמין אותי להצטרף. באותו יום יצא לחנויות הספרים ספרו 'חלומות פז', דודו ביקש שאלך למרכז ויצמן הקרוב  בכדי לקנות אותו, הוא צחק שיקדיש לי גם הפעם איזו הקדשה נחמדה, "עוד אחת לאוסף". ישבנו שעה ארוכה ושוחחנו, קראנו את הסיפורים שבספר וזו הייתה סוג של חוויה עבורי למרות שבית החולים, זה לא בדיוק המקום האידיאלי להיפגש בו.

לצד הזיכרונות, חיוכו ונוכחותו של דודו מלווים אותי מדי יום, אל תוך מערבולת של געגועים בלתי פוסקים. 
בחרתי לשתף אתכם בדברים ואני מצרפת לכם גם את התמונה. תיהנו, דנה גולן.