דודו כותב על עצמו - בלעדי!!!

"נתחיל מהעובדות. 44 מידת נעליים. גם המכנסיים. אבל הגיל זה 46. שנת הלידה.

אני אף פעם לא עונה בן כמה אני. אני תמיד אומר את שנת הלידה. זה נחמד זה אף פעם לא משתנה. בניינים בגיל שלי משפצים, רהיטים בגיל שלי הם כבר ענתיקות ומכוניות בגילי כבר הורידו מזמן מהכביש.

מזל בתולה. מזל נאכס. פדנטים, ביקורתיים, בלתי נסבלים. שונא אוכל פלצני. כשאני נכנס למסעדה והמלצר אומר לי "על מצע". מה זה על מצע? עלי רוקט ברוטב בזיליקום על מצע של מחית אפונה ברוטב ניסואז. מה זה המצע הזה? באתי לאכול לא לישון. ברגע שבמסעדה אומרים לי על מצע אני יודע שחתיכה של חסה תעלה לי חמישים שקל. בשבילי אוכל זה ביצה עין. מת על ביצה עין על מצע של צלחת ריקה.

עם הצהוב הזה שאתה טובל בפנים את החלה והוא נשפך לך על החולצה – מושלם. מה עוד. מטר שבעים ושמונה. ממוצע. אבל כשאני עומד בין שלמה ארצי ויאיר לפיד אני גבוה. אם גם עופר שכטר מגיע שולחים אותי לNBA.

מבחינה מקצועית תמיד הייתה לי בעיה עם ההגדרה. כשאני טס לפני נחיתה וצריך למלא את הטופס, אני לא יודע מה לכתוב בסעיף מקצוע. מורה כותב מורה. נהג מונית כותב נהג מונית. איש מוסד כותב נהג מונית. מה אני? מנחה, קומיקאי, בדרן, אומן, סופר. בסוף אני כותב אבא. בזה אני מתעסק רוב הזמן וכמו שאמרתי קודם זה עסק של מיליונים.

שאלתי את שרי אריסון, מה את כותבת בטופס במטוס? היא אמרה לי, במטוס שלי אין טפסים.

מה שכן אפשר לסכם את החיים המקצועיים שלי ככה 40 שנה במקצוע. חמשת אלפים הופעות על הבמה, אלף תכניות בטלוויזיה, חמש מאות תכניות רדיו, חמישה ספרים, סרט אחד. גיליתי אמנים חדשים, חיברתי בין משפחות מסוכסכות, גרמתי למיליונים של אנשים לצחוק ואף ביקורת אחת טובה על משהו אחד שעשיתי.

האמת אם זה תלוי במבקרים אני בעצם מיותר, יותר גרוע. אני נזק לעולם הבידור.

זה לא קל. זה אפילו כואב. אבל אני כמו העם היהודי. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כמה שהעיתונאים יותר שונאים אותי ככה אני יותר מצליח. כל ביקורת גרועה עוד שני אחוז רייטינג. פעם שאלתי מבקר אחד. תגיד לי למה אתה כל כך שונא אותי. הוא אמר לי אני לא רואה מי אתה דודו טופז שבר לי הרגע את המשקפים.  

 

מה שכן אני אומר במלוא הצניעות שאין בי. השארתי חותם בעולם הבידור. מה יזכרו אחרי. המבוגרים זוכרים צ'חצ'חים, יותר צעירים זוכרים אורנג'דה, יותר צעירים זוכרים - אין לי זמן, יותר צעירים זוכרים את הביס לנטליה אוריירו, וכולם זוכרים את גולו. דודו מספר לגולו. גבר בן 40 מרדים בובה מסמרטוטים. פלא שאחרי זה כולם אומרים שאני משוגע.

מצב אישי גרוש. פעמיים. ממוצע. אבל החיים עוד לפנינו. וכמו שכתוב בגמרא שבע יפול צדיק וגם. נשארו לי עוד חמש פעמים. למה לא? חתונה זה דבר נפלא. הבעיה היא הנישואין. האמת זה לא הבעיה. הבעיה העיקרית היא שצריך לגור ביחד. נישואין זה כמו תכנית החלל האמריקאית. בשניהם אתה צריך ספייס.

וכמה שהספייס יותר גדול הנישואין יותר מוצלחים. אישית אני חושב שהגבר צריך לגור בחדר אחד בתל אביב והאישה צריכה לגור בחדר השני בניו זילנד.

ככה בחיים הם לא יריבו. הילדים חצי שנה אצל האבא, חצי שנה אצל האמא. יכול להיות להם קיץ כל השנה. מה שהורג את הנישואין זה הצפיפות. נישואין זה כמו מכנסיים, כשהם צמודים מדי על האישה זה אולי נראה טוב ולגבר זה גומר על הביצים."