|
3. המורה שבלב
מעולם לא ידעתי מתמטיקה. כשלמדתי בתיכון ערב בתל-אביב בשנת 1955 נאלצתי לקבל עזרה פרטית שאותה ממנתי משכר עבודתי בשעות היום. חברתי לאה ואני . קבלנו שיעורים משותפים כדי להתחלק בהוצאות.
מורתנו הייתה הגב" לאה משורת שגרה ברחוב העבודה 11 בתל-אביב.
היא היתה אישה גלמודה ., חיה בבית דירות ולו פרוזדור ארוך אשר בקצהו היה מטבחה.
חדרה היה צנוע ביותר: חדר קטן, מיטת ברזל מכוסה בשמיכה צבאית אפורה. ארון בן. שתי דלתות צבוע בצבע שמן חום כהה. במרכז החדר עמד שולחן אוכל מכוסה בשעוונית פרחונית ומסביבו 4 כסאות. ליד שולחן זה עסקנו בלימוד המשוואות, הלוגריתמים, חפיפת משולשים, נוסחאות וכל השאר.
תמיד אהבנו להגניב מבט אל החלון המסורג הנשקף אל הגן ולהאזין לציוץ הציפורים, כדי לתת רגע מנוחה למוחותינו היגעים מעמל היום, בעוד ששעות הלימודים בבית הספר היו עדיין לפנינו.
לאה הייתה .מורה דקדקנית מאין כמוה. היא לא התחשבה בעובדה שהיינו עמוסות בשיעורי בית מבית הספר, אלא הוסיפה משלה כהנה וכהנה. את השבתות בילינו מצאת החמה עד צאת הנשמה בפתרון תרגילים ובעיות מילוליות. בעבורי זו הייתה תקופה קשה ולמרות עייפותי הרבה לא הפסדתי אף לא שיעור אחד. חברתי ואני הערצנו אותה על קפדנותה, ועל דרך ההוראה שלה. גם היא למדה לכבד אותנו על אורח החיים שבחרנו . כדי להשיג תעודת בגרות שהייתה בזמנו נחשבת לתעודה בעלת ערך יקר יותר מאשר תואר ראשון בימינו. יש לציין כי בתקופה ההיא למדו בביה"ס התיכון רק תלמידים להורים בעלי יכולת כלכלית.
עברנו את הבחינה במתמטיקה בהצלחה וזכינו לתעודה הנכספת. ואז נפרדנו ממורתנו היקרה ופנינו לחפש את דרכינו בחיים.
לימים נישאתי, כמובן שהזמנתי את המורה לאה לחתונתי ומאז לא ראיתיה שנים רבות.
היא נשארה בליבי לאורך כל השנים. בכל פעם שעברתי בסביבת מקום מגוריה, עברתי ברחוב העבודה, הצצתי ב תיבת הדואר של הבניין המיוחד ביופיו כדי להיווכח ששמה רשום בכתב ידה על דופן התיבה.
לא היה בי אומץ לעלות לקומה השניה, לדפוק בדלת , פשוט לא היה לי נעים.
יום אחד כאשר .בתי הייתה בת עשר הודעתי לה שאני מתכוונת להכיר לה את מורתי משכבר הימים. בשבוע הקודם מצאתי בתיבת הדואר את חשבון החשמל שלה כך הייתה לי הוכחה כי היא בחיים. מה שמחתי על "התגלית" הזו ן זה מה שעשיתי.
דפקתי בדלת החומה המוכרת מאז הימים הרחוקים. הדלת נפתחה באיטיות ובפתח הופיעה מורתי היקרה, דקה, כחושה, שיער השיבה שלה עיטר את פניה שלא השתנו. מבטה ועיניה החכמות הביעו את תמיהתה. היה לה קשה להכיר אותנו, גם אם הזכרתי לה מי אני לא הייתי בטוחה כי היא זכרה, שכן נראתה לי מבולבלת, אולי גם מתרגשת.
באיטיות צעדה לעבר מטבחה אשר בקצה הפרוזדור וחזרה עם עוגת שמרים בצורת שבלול והגישה לבתי. ישבנו ליד אותו שולחן .. שום דבר לא השתנה בחדר. הוא נותר כפי שהיה.
היא סיפרה כי .לקתה בליבה ולכן אינה מסוגלת לנקות את ביתה. בקשתה היתה שאשיג לה עוזרת והדגישה., בתשלום. הבטחתי לה שאעשה כמיטב יכולתי.
למחרת כבר הייתי במחלקת הרווחה של עירית תל-אביב. סיפרתי מי אני ומה אני מבקשת.
העובדת הסוציאלית הייתה בהלם ממה ששמעה ועל שלא שכחתי את מורתי במשך .20 שנה ויותר. היא מיד נרתמה למשימה והבטיחה לבקר בביתה ולטפל בבקשתי.
כעבור ימים ספורים צלצל הטלפון בביתי ועל קו הייתה העובדת הסוציאלית. כך אמרה: "את זוכרת שפנית אלי בקשר למורה שלך? ובכן היום הגיעה לשם מתנדבת של הביטוח הלאומי כדי לפגוש את מורתך. הדלת הייתה נעולה איש לא ענה לדפיקות. היא פנתה אל השכנים בבניין שהיו בעלי חנויות , צורפים. גם הם לא ראו אותה באותו יום. הם ניסו לפרוץ את הדלת ולא הצליחו. אחד מהם יצא לחצר טיפס על סולם וראה אותה שוכבת במיטתה כשדלת חדרה נעולה מבפנים. והיא הוסיפה. מורתך נפטרה, הלוויה , היום בשעה 15.30".
לא חשבתי הרבה, השעה הייתה 14.00 בדיוק חזרתי מעבודתי כמורה. הכנתי במהירות ארוחה צהריים לילדי ומיד נסעתי לכיוון בית העלמין בחולון..
זו הייתה לוויה מוזרה. היינו .שישה מלווים. שלושת הצורפים העובדים בשכנות, בחור צעיר שהיציג את עצמו כתלמידה לשעבר, המתנדבת של ביטוח לאומי ואני.
עלינו על האוטו השחור של חברה קדישא , ישבנו סביבה שותקים ועצובים. לא ידענו כמה גלמודה היא הייתה בחייה ובמותה. נסענו קברת דרך ארוכה בתוך בית העלמין והגענו לפינה הניסתרת של חלקת הביטוח הלאומי בה היא נקברה, בין המצבות האפורות העשויות מבטון.
עורך הלוויה נדהם לשמוע כי אינני קרובת משפחה וכי הייתי תלמידה שלה. "את עושה מצווה גדולה" הוא אמר
אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו לא ערכתי את ביקורי דווקא באותו מועד. אין זאת כי הייתה זו שליחות אמיתית.
.לעולם ידע אדם, כי תמיד יש מישהו המצפה ממנו לעזרה. הושיטו יד!
רותי נימקובסקי
פתח -תקוה
|
